^א וכמש״כ תוס׳ לעיל ע״א ד״ה רב.

^ב כשיטת רבנו דאנת מהימנת לי בשבועה חייב משום מתוך שאיל״מ כתב הבה״ג והשאילתות פרשת ויצא והביאו הרמב״ן במלחמות לעיל ב. והנמוק״י ב״ק יא וכ״כ הרא״ש פ״ק ס״ג ועיין בקצוה״ח סי׳ שמ, ד שביאר באופן אחר, ובחידושי רבנו חיים הלוי (פ״א שכירות ה״ד) במה שביאר (וע״ע בשיעורי רבנו חיים הלוי) ויעוי׳ בקה״י סי׳ לז במה שהביא את הדרכים בביאור דברי רבא, ובהגהות מלואי חושן על הקצוה״ח סי׳ רצא, יא.

^ג וכ״כ הרי״ף ותוס׳ ד״ה את.

^ד נראה דרבנו בא לאפוקי מדעת ר״ח שפסק כאביי ופירשו הרא״ש והמרדכי משום דקיימא כרבה דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. וגם הרא״ש דחה לר״ח וז״ל וליתא דגם רבא ס״ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אלא דלא מחשיב תחלתו בפשיעה מה שמסר פקדונו ביד אחר בלא רשותו כיון שמסרה לבן דעת עכ״ל, ועיין גם בפנ״י שכתב קרוב ללשון רבנו: דדין תחילתו בפשיעה היינו דוקא כשפשע בגוף השמירה, שאפשר שיאבד ע״י זו הפשיעה, אבל הכא לכולי עלמא לא פשע בגוף השמירה שהרי מסרו לבן דעת, ואי משום שפשע במה ששינה מדעת הבעל הבית שאין רצונו שיהא ביד אחר, משום כך לא מיקרי תחילתו בפשיעה עכ״ל, ובשטמ״ק (בע״א) הביא בשם תוס׳ רא״ש ותוס׳ שאנץ שסברת אין רצוני אינה משום תחילתו בפשיעה, דא״כ הו״ל לאתויי סיעתא מרב ור״י עיי״ש. ובדעת ר״ח נראה שס״ל דלשומר יש התחייבות לשמור לפי דעת הבעלים, וכיון שהבעלים אינם רוצים שפקדונם יהי׳ ביד אחר, אף שאינה פשיעה בשמירה, אבל מ״מ פשע בהתחייבות כלפי הבעלים ולר״ח אף זה חשיב תחילתו בפשיעה, דחיוב תחילתו בפשיעה הוא (כמש״כ הרע״א על תוד״ה את בצד השני) דמיד שפשע אשתעביד נכסיה, ונתחייב לשלם עד שיסתלק הפשיעה, ולכן אף פשיעה בהתחייבות לבעלים מחייבת, דאי נימא דהחיוב בתחילתו בפשיעה כצד שכתב הרע״א דכיון דבא מכח הפשיעה הוי כולה פשיעה, ודאי דבעי פשיעה בפרה ולא בהתחייבות לבעלים ועיין ברע״א (שם) ובמערכה אות יג שהאריך לבאר שיטת ר״ח.

^ה בפרק השואל.

^ו לקמן לו, א.

^ז משנה י׳. וקטע אחרון נוסף במהדורא בתרא.